סיקור: King Gizzard and the Lizzard Wizzard – K.G.

אז King Gizzard and the Lizzard Wizzard שיחררו עוד אלבום בנובמבר האחרון בזמן שאנחנו עוד היינו עסוקים עם הוצאתם האחרונה – ה-15 במספר. אבל אל דאגה, הפוסט הזה נועד להשלים פערים.

האלבום החדש, הנראה שמהווה את היורש הרוחני של אלבומם ״Flying Microtonal Banana״ מ-2017, הוא חזרה מבורכת לטריטוריה המעורפלת שבין הרוק הפסיכדלי שהעלה את החבורה הצבעונית על המפה, לכמה תוספות מיקרוטונליות הומוריסטיות. ההוצאה הזו מוצאת את King Gizzard and the Lizzard Wizzard נסוגים מהמסעות האחרונים שלהם לעולות הת׳ראש שהונצחו ב-Rats' Nest והבלוז של Fishing for Fishies. האלבום ה-16 של הלהקה מרגיש הרבה יותר מוכר, משתלב ביתר קלות בדיסקוגרפיה העשירה שלהם יותר מאשר כל הוצאה אחרת מאז Nonagon Infinity. קטעים עליזים כמו "Automation" ו-"Oddlife" כנראה kt היו מרגישים לא במקום באלבום כמו I'm in Your Mind Fuzz, ו-"Straws in the Wind" ו-"Honey" לא היו בולטים ב-Quarters, למעט השילוב של אלמנטים מיקרוטונליים. עם קטעי גרוב טריפיים המחליקים אחד לתוך השני בקשת צבעונית, K.G. מרגיש כמו חזרה למקורות עבור החבורה האוסטרלית לאחר 3 השנים האחרונות בהן התמדקו בחדשנות וגילוי, מה שמהווה הצדעה למעריצים ההדוקים שליוו אותה מההתחלה.

לגבי הנגיעות המיקרוטונאליות הומוריסטיות שהוזכרו קודם, K.G. הוא החלק השני של החקר במתמשך של הלהקה לתוך כיוון כלים מיקרוטונאלי שמרגיש פחות כמו ניסיון להוכחת רעיון מאשר החלק הראשון, ויותר כמו חזון יצירתי ממומש ומלוכד. עד כמה שמנגינות כמו "Rattlesnake" היו שובות לב, Flying Microtonal Banana בכללותה הרגישה כמו תרגיל בהתנסות וחקירה, כאשר הלהקה משחקת עם רעיון חדש ומבריק ומנסה לא לעשות יותר מדי בלגן. ב-K.G., לעומת זאת, השילוב של מיקרוטונאליות הוא חלק, ופועל ככלי נוסף בארגז הכלים העולה על גדותיו של הלהקה. התרחקות הזו מהמוכר והידוע מרוממת את הבחורים בהוצאה זו, כשהם צוללים לעומק המוזרות והאנרגיה הריתמית של "Ontology", תוך ריכוך "Minimum Brain Size" הנוזלי ממילא. זה מוסיף ולא גורע מתחושת ה-Gizzverse שמרוחה לכל אורכו של K.G., דוגמה חמקמקה אולי ליישום טוב של איפוק על הגישה ״חסרת המעצורים״ שמאפיינת אותם בדרך כלל.

באופן בלתי נמנע, חזית האיפוק הזו לא מחזיקה מעמד, ולמען האמת לא היינו עושים את זה בשום דרך אחרת. אך עם זאת, לא הכיוון המיקרוטונלי לבדו הוא שמוריד לגמרי את K.G. מהפסים, אלא האופן שבו הוא צולל ללא אזהרה לז'אנרים מוזיקליים לכאורה לא תואמים בקלות בלתי מוסברת. "Intrasport" הוא ג׳אם Funk אלקטרוני מיקרוטונלי שאיכשהו משתלב נהדר עם המנוני הרוק הפסיכדלי המונחים לצדו, ואז יש את "The Hungry Wolf of Fate" שמתקדם על קצות האצבעות לעבר Doom Metal. עבור פרויקט אטום כמו ש-K.G. נשמע על הנייר, היית חושב שהוא יהיה פחות ראוי לציון נמה שהוא, אבל לא; במקום זאת הוא אוחז באוזניים שלך בחוזרה עם שתי ידיים בשרניות ומסרב להרפות, מניף אותך סביב הסלון שלך כמו סקוטי המתאמן על זריקת הפטיש שלו. אולי זו הדרך שבה השירים כולם ארוגים יחד בצורה שהופכת את K.G. לכל כך מתבקש להשמעה חוזרת – כל קטע זורם לתוך השני, כשפתיחה כמעט מחזירה את ההרכב לסגנון הפתיחה של Nonagon Infinity – או פשוט העובדה שהם השתפרו בתיעול הסלט הצבעוני של הצלילים וההשפעות שאספו בעשור האחרון לשלם קומפקטי וייחודי. אנחנו לא בטוחים, אך האמת היא שזה לא כל כך משנה. K.G. הוא מאמץ יצירתי מעוגל היטב ועשוי לאיפה, אחת ההוצאות המוצלחות יותר של הלהקה בשנים האחרונות ותענוג להקשיב לו בריפיט.

אז King Gizzard and the Lizzard Wizzard הספיקו בינתיים להוציא עוד אלבום מיקרוטונלי בשם L.W. (החברקה האלה לא נחים), אשר אין ספק שאנחנו גם נשכח לדבר עליו. אבל אני מתכוון מה עוד אפשר לומר? אגדות הרוק הפסידלי ממשיכות לשחרר פרוייקטים איכותיים אחד אחרי השני ללא סוף נראה באופק, כך שקל לקחת כמובן מאליו עד כמה אבסורדי הוא המשך הקצב והאיכות של התפוקה שלהם. אין גימיק מטופש שמייחד את K.G., הבחורים פשוט מתרוצצים כרגיל, מה שאולי מסביר את חוסר תשומת הלב היחסי שהאלבום זכה לו, ובכל זאת דווקא חוסר הגימיק הזה הוא שגורם ל-K.G. לסיבה למסיבה; רכבת הרים מענגת של 40 דקות שאין לדלג עליה אם יש לכם אפילו עניין שטחי ב-Gizzverse.